בהעלותך את הנרות. כ׳ הראב״ע שנסמכה פרשה זו להודיע כי הדבור יהי׳ גם בלילה. והרמב״ן תפסו ממאמרם ז״ל בשבת והלא לא נדבר עם משה אלא ביום. אבל כבר ביארנו ריש פ׳ תצוה ובפ׳ אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה ש״ת. וזה הלמוד הי׳ בלילה כמבואר בש״ר פ׳ תשא שבלילה חזר משה בעצמו. והיינו תורה שבע״פ. עם סיוע מה״ש. והי׳ משה בא לא״מ גם בלילה בשביל תורה שבע״פ. ומש״ה בא הסמיכות של הנרות :
אל מול פני המנורה. פני המנורה אינו הנר האמצעי כפרש״י. שהרי תניא בספרי ויעש כן אהרן שעשה לה פנים. ותו הרי כתיב והאיר על עבר פניה. משמע דכל המנורה יש לה פנים. אלא הפי׳ כמש״כ בס׳ שמות פ׳ תרומה דפנים משמעו מאותו צד שבאים אל המנורה להדליק. ובא שם האזהרה שיטה הנרות לזה הצד ולא לצד השני שהוא אחורי המנורה. וכאן באה אזהרה שיהיו נטוים באלכסון היינו לפנים שבגוף המנורה הוא הנר האמצעי כפרש״י:
יאירושבעת הנרות. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות א״א לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקדה״ח ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא ר׳ יהושע לכמה נחש מוליד כדאי׳ בבכורות פ״א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש״כ בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז״ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח״ת כו׳) והיינו שהזהיר הקב״ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ז י״ט:
ויעש כן אהרן. כבר ביארנו בשם הספרי שעשה לה פנים והפי׳ שהוא בעצמו הדליק בראשונה. והעמיד את המעלה שעולין בה להדליק במקום קבוע. ובזה נעשה הפנים לעד. ובניו היו מדליקים אח״כ בזה הפנים:
כאשר צוה ה׳. בקבלה באיזה צד יעשה הפנים. אם במזרח ומערב יהיו מונחין או בצפון ודרום:
וזה מעשה. כמו שהזהיר הקב״ה על הארת הנרות שיהיו מכוונים דוקא לפני המנורה לרמז שתהי׳ הארת החכמות להבין ולהשכיל בהמה חכמת התורה. כך מעשה המנורה הי׳ מקשה אחת ללמדנו דכל החכמות ממקור התורה חוצבו:
כמראה אשר הראה וגו׳. כפי אשר הראה ה׳ למשה מקור החכמות ואיך ממקום קדוש של תורה יהלכו ונפרדים למעינות הרבה. כן עשה את המנורה. ע״ז הכוונה. דהמעשה לשם זה מועיל להגיע לתכלית מעשה המנורה. שיהי׳ זכות ההדלקה פועל להשוקדים עה״ת להשיג אור הגנוז בה וגם להשרות את השכינה בשפע הגלוי כמש״כ ריש פ׳ תרומה:
קח את הלוים. כאן מדבר בשמנת אלפים שעמדו לעבוד את עבודת המשכן. והזהירם שיהיו נבדלים מכלל ישראל בקדושה ובטהרה. זהו כלל הפרשה. וזהו לשון המקרא מתוך בני ישראל. שלא יהיו מעורבים עם כלל ב״י כ״כ:
וטהרת אותם. שיהיו מצוינים בטהרה :
הזה עליהם מי חטאת. וממילא בעי טבילה שאין הזאה בלא טבילה:
וכבסו בגדיהם. ת״א ויחורון לבושיהון. היינו כביסה כמו וכבסו שמלותם בס׳ שמות י״ט י׳ דת״א ויחורון ולא ויצטבע דמשמעו טבילה. מיהו שם ביארנו שלמד מדכתיב שמלותם שאינו אלא בגד עליון משום נקיות דבכ״מ דמיירי בטבילה כל הבגדים שוין. אבל הכא דכתיב בגדיהם הי׳ ראוי לתרגם ויצטבעו. אלא משום דכתיב והטהרו שהוא טבילת כל הבגדים ע״כ מוכרח לפרש וכבסו לשון נקיות והא דכתיב בגדיהם הוא משום והטהרו:
ולקחו פר בן בקר. היינו לעולה ולא פירש הכתוב שיהא לעולה. משום דהדבר מובן דלהשיג דעת אלהים המה נדרשים. ולזה העולה הוא מסוגל כמבואר בדברי הושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וכיב״ז ביארנו בפ׳ תמיד דפ׳ תצוה. ויותר נראה דמש״ה לא פירש הכתוב בשעת לקיחה שיהא לעולה. משום דכשם דהקרבת חטאת ראשונה לעולה. כך הקדשה כמש״כ בספר ויקרא י״ב ח׳. וא״כ לא באה לקיחה זו לקרוא על הפר הראשון שם עולה. אלא לברר המשובח שבשניהם ולא לקרא עתה עליו עולה. אלא אחר שיקרא חטאת על השני. אח״כ יקרא הראשון עולה וע׳ מש״כ להלן מקרא י״ב. ופר שני בן בקר תקח לחטאת. פי׳ חז״ל שלא נאכל כמו עולה. וא״כ הי׳ מעין חטאת כה״ג שבא לשגגת הוראה שהי׳ ג״כ פר ב״ב. אלא שלא הובא לפנים כמו פר הוראה:
והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וגו׳. הקרבה זו אינה אלא שיהיו מוכנים לדבר ה׳ במקרא הסמוך. לאחר שיהיו נקהלים עדת ישראל. והזהיר הקב״ה שיהיו הלוים נקרבים ומוכנים לפני שיקהלו ישראל. וכענין דכתיב בס׳ יחזקאל ג׳ ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה׳ עומד היינו עומד כ״י וממתין על יחזקאל. וכדאי׳ בנדרים ד״ח א׳. כך היו הלוים מצוים לעמוד הכן על קהלת ישראל:
והקהלת את כל עדת בני ישראל. משום שנצטוו לסמוך ידיהם עליהם וגם שנעשו הלוים כמו קרבן שהביאו ישראל. מש״ה על הבעלים לעמוד בשעה שנעשו לקרבן. וע״ע ס׳ ויקרא ח׳ ב׳:
וסמכו וגו׳. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת א״מ כעין דאי׳ בנדרים דל״ח המדיר בנו לת״ת אסור להשתמש עמו. מש״ה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה:
בני ישראל. איזה מגדולי ישראל בשליחות כל ישראל:
והניף אהרן וגו׳ מאת בני ישראל. דתנופה בעינן כהן ובעלים. וא״כ הי׳ ראוי שיהיו גם ישראל מניפים. אבל אהרן בא בשליחות כל ישראל. ובזה הי׳ מניף לפני ה׳ ככהן ומאת ב״י היינו בשליחותם:
והיו לעבוד את עבודת ה׳. אין הפי׳ שבזו התנופה רשאים לעבוד. שהרי עוד חסר הקרבן אלא ה״פ משעת סמיכה ותנופה יהיו מוכנים לעבוד את עבודת ה׳ לאחר שיביאו קרבן:
את האחד חטאת ואת האחד עולה. אין הלשון מדויק והכי מיבעי ועשה אחד חטאת ואחד עולה. דהאחד משמעו המיוחד ושניהם א״א להיות מיוחדים. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא ט״ו ל׳. איברא כאן משמעות האחד חטאת. שהוא מיוחד בהקרבתו. שמעשיו כחיצון ונשרף כפנימי. והאחד עולה כמשמעו. המיוחד שבעדר לעולה. וחטאת נמשך אחר עולה לענין מובחר כמש״כ בס׳ ויקרא י״ב ח׳:
והנפת וגו׳. פי׳ תנופה זו היא תנופת הרוח והמעלה. שבזה שתעמיד אותם לפני אהרן ובניו יהיו מכשירים עצמם להגביה לבבם בדרכי ה׳ וישיגו צורה אחרת. וכמו דת״ח בשעה שבא להפריש עצמו לת״ת מיד הוא משיג צורה אחרת. כדאי׳ בב״מ דפ״ד א׳ גבי ר״ל דמשקבל עליו עול תורה תשש כחו. והיינו משום שנעלה צורתו במעלה רוחנית מש״ה נחלש גופו. ככה הלוים במה שהכינו עצמם לעבודת א״מ הונף רוחם לה׳:
והבדלת את הלוים וגו׳. תצוה אותם להיות מובדלים ומופרשים בהנהגתם לשם ה׳. כמש״כ לעיל ו׳:
והיו לי הלוים. יהיו כל מעשיהם ומחשבותיהם לי לשמי כענין דכתיב מי לה׳ אלי. שביארנו משמעו שעושה רק לש״ש. אלא דשם לא הי׳ בתורת אזהרה. אבל כאן שנבדלו להיות נושאי המקדש. הוזהרו שיהיו מתנהגים בחסידות. וכפי שראוי להיות מרכבה לשכינה:
וטהרת אותם. חזר להזהיר על הטהרה. כי מעלת האדם כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה׳. כך יש להזהר שלא תוסיף מכשול ע״י גאות וחה״ש וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול. ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה וכדבר חגי הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא וכמו שביארנו בס׳ ויקרא ו׳ י״א וכמו שאירע באמת אח״כ לקרח והבאים אחריו מבני לוי. שגדולתם היא הכשילתם. ע״כ באה אזהרה דלאחר שיעבדו את א״מ יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם:
והנפת אותם תנופה. תחלה הית׳ העמדה לפני אהרן ובניו מניף לבבם בדרכי ה׳ ואח״כ כשיעבדו במשכן יוסיפו לעלות ולהניף את דעתם לידיעת ה׳ ואהבתו אם אך נטהרו מדברים שעלולים להכשל כמש״כ. והנה אע״ג דקריבה לקדושה ומכש״כ העבודה שם מביאים לידי הנפת הדעת. מכ״מ בא בלשון צווי ואזהרה. דכל זה אינו אלא כמו כלי אומנות למי שהוא אומן. שהמה סבה והכשר לעשות כלי. מכ״מ בלי רצון וחשק לעשות יאבדו כל הכשרונות. כך כל אלו הסבות המקריבים לה׳ מכ״מ מבלי משים יאבד ההכשר :
בכור כל מבני ישראל. כל בשר מיבעי. אלא משמעות ראשון לכל דבר מכונה בשם בכור כמו בכור מות. בכורי דלים. בכור שורו. וענין הכתוב דפטרת כל רחם היו ראשונים לכל דבר כמו שאמר יעקב לראובן כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. ועתה לקחתי את הלוים שיהיו המה ראשונים לכל דבר השייך לי היינו לדברים שבקדושה. ובא זה המקרא לתת טעם על האזהרה הקודמת לטהרם ביותר. ולהוסיף הנפת רוחם כי המה תחת פטרת כל רחם להיות ראשונים לכ״ד שבקדושה. ע״כ המה מוזהרים על כך כמובן:
ולכפר על בני ישראל. הם יתפללו עבורם ובזכותם ינצלו מכל עונש הבא על עון. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ח׳:
ולא יהיה בב״י נגף בגשת ב״י אל הקדש. עוד יועילו שלא יניחו את ישראל לגשת אל הקודש ובשביל שאינם ראוים יפרוץ בהם ה׳ ועתה יהיו הלוים שומרים ע״ז. ובירושלמי תענית פרק ד׳ ה״ב אי׳ ולא יהיה בב״י נגף בגשת בני ישראל זה המעמד של ישראל. מפרש בא״א. היינו בשעה שנגשים אל הקודש. היינו בשעת המעמד שהיו נגשים לעמוד על הקרבן ויוכל להיות שלא יהיו נזהרים כראוי מחמת שאין רגילים לעמוד בהיכל ה׳. ע״ז ישגיחו הלוים להורותם איך יעמודו. והדבר מובן דה״ה לכל יחיד שבא לעמוד על קרבנו:
ויעש משה. באזהרת דברי מוסר להטהר ולהגביה לבבם בדרכי ה׳ כמבואר במקרא י״ד:
ואהרן. בהקרבת קרבנם ותנופה:
וכל עדת ב״י. בסמיכה ושליחותם לאהרן להניף בשבילם כמש״כ במקרא י״א:
ככל אשר צוה וגו׳כן עשו להם ב״י. היינו שהבדילו עצמם מהם. ולא חשבו זאת להעדר הכבוד להגביה אנשים שהיו מעורבים עמהם עד כה. ונכלל בלשון ככל אשר צוה וגו׳ שהיו כמה פרטים במה יהיו נבדלים מההמון. כמו שעשו חז״ל בת״ח כמה פרטים. כך פי׳ הקבלה ללוים:
ויתחטאו הלוים. הלוים מצדם ג״כ מלאו דבר ה׳ שטהרו עצמם. ועוד
כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרי עבודה במשא א״מ. כן פירש הספורנו. ונכלל בזה דברי מוסר אחר שנכנסו כמש״כ במקרא ט״ו. והיו אהרן ובניו מסייעים לזה:
יבוא לצבא צבא. כמש״כ לעיל ד׳ כ״ב שהוא השיר:
בעבודת א״מ. לתקונים שבמשכן דדוקא למשא שנדרש לכח היה הצווי דוקא בן שלשים אבל לתקן שיהיה הכל על מתכונתו כשר בן כ״ה. אלא שלא נמנה אלא מי שראוי לכ״ד היינו למשא ג״כ:
ישוב מצבא העבודה. העבודה המיוחדת שהוא המשא:
ולא יעבוד עוד. לא רק שאינו נמנה אלא שלא יעבוד עוד למשא. משא״כ לשיר הוא כשר אלא שאינו נמנה לכך. רק הוא כצעירי הלוים לדורות. שכשרים לשיר עם הלוים אשר הם יותר מבן עשרים כך היה אז פסולי שנים במדבר. זהו כונת רש״י ומסולקת השגת הרמב״ן ז״ל:
לשמור משמרת. תיקון כלי המשכן נקרא משמרת לעיל ג׳ ח׳. גם להיות אמרכלים וגזברים נקרא משמרת שם ז׳. גם לעסק תורה שהיה אז מוטל על הלוים ונקרא משמרת משכן העדות כמש״כ לעיל א׳ נ״ג:
ועבודה לא יעבוד. דהעומד במשמרת עליו להזהר ביותר שלא יהי׳ בעזר המשא ג״כ מש״ה חזר המקרא והזהיר על אלו:
